ח ברים יקרים,

אני שמחה להזמינכם להשקה הציבורית הראשונה של ספרי 🙂
"לשמוט, סיפור אהבה" נבחר לפתוח סדרה ספרותית חדשה, ובמקום מרגש במיוחד: בית הקפה החברתי "עדן". מקום נדיב לקהילה: מעסיק בעלי צרכים מיוחדים, עובדים יהודים ומוסלמים, מוותר על כשרות של הרבנות למען כשרות אלטרנטיבית, ועוד. לצד המאכלים והמאפים המשובחים שלו, כמובן.
הסדרה הספרותית החדשה, ביוזמתם של פרופ' רוחמה וייס ודני דניאלי, תפתח בירושלים ביום רביעי, 21.12, בשעה 20:00. דני יראיין אותי ורוחמה תרחיב על נפלאותיו של הסיפור התלמודי על רבי יוחנן וריש לקיש.  נשמח לראותכם!
מפגשים נוספים לציבור הרחב יתקיימו בקרוב גם בצפון ובמרכז, והם בנוסף לאלה שכבר מתקיימים ברחבי הארץ בבתים פרטיים. כיף גדול.

 "לשמוט, סיפור אהבה" ממשיך לזכות בהמלצות חמות בתקשורת.
מרגשת במיוחד הייתה הרשימה שהתפרסמה לאחרונה במוסף הספרים של הארץ, ע"י שלומית כהן-אסיף:
"ספר נדיר… יומן מסע-פענוח שסוחף את הקורא להתלוות אליו ולהקשיב לו…"
ואגב, מעניין לראות שהכותרת לכתבה שונתה תוך יומיים… במהדורה המודפסת היא הייתה "לפתוח את האגרוף", ואילו במהדורה הדיגיטלית "מצוינות מחוץ למירוץ"  🙂
מה מתאים יותר לדעתכם?
זה הלינק לרשימה היפה: http://www.haaretz.co.il/literature/prose/.premium-1.3135775  ולמטה גם הרשימה כולה לטובת מי שאינם מנויים על הארץ.

 "ספר יוצא דופן… אותנטי, פתוח, גלוי לב, רב-כוח בפגיעות שהוא חושף…" – כתבה גם עופרה עופר אורן בבלוג הספרותי המצוין שלה  https://ofra-offer-oren.com/2016/12/01/רחל-מראני-לשמוט-סיפור-אהבה-מה-סוד-כוחו/

 ולבסוף, אולי תרצו להאזין לתוכנית הרדיו "השבוע שלי" שארחה אותי למשך שעה, עם סיפורים ושירים שבחרתי, כולל קטעים מתוך "לשמוט, סיפור אהבה". הלינק יישאר באתר של רשת ב' עד סוף דצמבר. מוזמנים להקשיב: http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2052145

כתמיד, אשמח מאוד לשמוע מכם.

היו בטוב, חג אורים שמח וחמים!

שלכם,
רחל

הרשימה של שלומית כהן-אסיף, מוסף הספרים של הארץ:

"לשמוט, סיפור אהבה": מצוינות מחוץ למירוץ
יומן המסע הרוחני של רחל מראני הוא ספר מחכים ונוגע ללב של גילוי אישי בעזרת מקהלה של קולות, כאלה של חברים קרובים וכאלה מהספרות העולמית

הוצע לי לקיים סדרת הרצאות במקום המרוחק מביתי, הצעה טובה — קצת לאגו ויותר לבנק. הבעתי נכונות ראשונית, אך במקביל ביקשתי להרהר ולשוב עם החלטה סופית. כעבור שבוע ה"כמעט כן" שלי נהפך ל"לא" נחוש. בשבוע הזה יצאתי למסע אישי בעזרת ספרה הנדיר של רחל מראני "לשמוט, סיפור אהבה", ולמדתי להרפות.
ספרה של מראני הוא יומן מסע־פענוח שסוחף את הקורא להתלוות אליו ולהקשיב לו, שפרקיו הקצרים פורסמו לראשונה בבלוג שלה. ראשיתו של המסע בחץ שנתקע לה במרכז החזה, "מעט ימינה מן הלב", מלווה בתחושת צער, בלבול ועייפות. החץ החל לדמם. אט־אט הבינה הסופרת שחץ זה הוא התמרדות הגוף, הנושא משא כבד מכפי יכולתו וקורא לה לעצור את המרוץ הטובעני־התובעני של המציאות. רהויה ומהוססת היא מכריזה על "שנת שמיטה" משלה. פסק זמן מן העולם, חופש מן המציאות. שנת השבתון שלה התגלגלה לשלוש שנים.
מראני כיהנה כנספחת התרבות של ישראל בוושינגטון. עם שובה לארץ ייסדה וניהלה את "הקרן למצוינות בתרבות", מעין סטארט־אפ תרבותי. בפתאומיות היא פורשת מן הקרן ומצפה להבנה ולהזדהות מצד השותפים שנותרו ללא קברניט.
במקביל לחץ ולדימום, סמוך ליום הכיפורים שלח לה חבר במייל אגדה דרמטית וסוערת שיש בה מסר אנושי אוניברסלי, ומקורה בתלמוד הבבלי, במסכת בבא מציעא. ראשיתה בפגישה אקראית בעת טבילה בירדן בין שניים: רבי יוחנן החכם ויפה התואר ו"ראש הליסטים" שמעון בן לקיש. הפגישה מתפתחת לחברות מופלאה ולקשרי משפחה. שתי נשמות אחיות אלה, שבהמשך מכנה אותן מראני "שני גלדיאטורים", הן החוט המוביל בסיפור והמקשר בין חלקי העלילה.
האגדה על השניים אינה מסופרת ברצף, אלא בקטעים ספורדיים, והופכת מחוט מוביל למפתח. הקשב לאגדה והקריאה החוזרת ונשנית משנים את חייה של מראני ומקרבים אותה אל אוצר המקורות. היא מפענחת את האגדה בדרכה, קשובה לפירושיהם של חברים, מתרגלת איתם "את ההקשבה הנכונה" ובסופו של דבר הדברים מתלכדים לה כמו גרגרי אורז בתוך צנצנת; כל גרגר נח לו בתנוחה הנכונה.
שתי דמויות תלמודיות מנוגדות אלה מלוות אותה בשלוש שנות השבתון. מדי פעם בפעם היא מזדהה עם דמות אחרת. ופעם אפילו חלפה מחשבה בראשה: "הוי, הלוואי שיכולתי לצרף את יוחנן לוועדת ההיגוי של הקרן". עד כדי כך התיידדה עם רבי יוחנן, שהיא פונה אליו ישירות ללא התואר "רבי". אכן, ספרות זה עניין של הצלה. רבי יוחנן (גורו, חבר, אבא) יצא מדפיו הצפופים של התלמוד הבבלי ועזר לה לשלוף את החץ התקוע בחזה.
ולא רק ברבי יוחנן מדובר, אלא בעוד עשרות דמויות המוזכרות ומצוטטות בספר הזה, שאינו דומה לכל סוגה ספרותית מוכרת. מראני אוהבת ציטטות: שיר בשלמותו, קטע שירי, קטע סיפורי או הגיג מלא תובנה וחוכמה ממקום אחר ומזמן אחר. כולם חברים לאותו מסע שהיא עושה בעצמה, אבל לא לבדה: תלמוד, מיתולוגיה, זלדה, אלתרמן, טשרניחובסקי, נלסון מנדלה, דלאי לאמה, קהלת, החתול של עליסה, שיר הייקו, רבי נחמן מברסלב, קוואפיס ואיתקה שלו ובודהה שמבדיל בין כאב לסבל, ואפילו לאונרד כהן תורם את חלקו: "הכל סדוק כאן, כל דבר וכך חודר האור".
הציטטות הרבות בספר אינן בבחינת תנא דמסייע בלבד, אלא הן ספריית הנפש של מראני, שנעשית חלק מן הגנטיקה הספרותית. הציטטות הן מקהלה של קולות שמהדהדת מדי פעם בפעם ממקום רחוק או קרוב, ומהווה תמרור וגם נקודות אחיזה. לעתים הן תשובה או שאלה, והן עוזרות לה לבטא את כמיהת הלב וגם "למצוא את המקום הנכון", שלא לדבר על כמיהתה לפגוש אנשים מתרבויות שונות ברחבי העולם.
כל אלה, ובעיקר הנס שבסיפור התלמודי, שולחים אותה לבדוק את הדברים שהטרידו אותה: היא חוקרת, משתתפת בסדנאות, יונקת ולומדת לשחרר ולהרפות. המלה "מצוינות" מקבלת משמעות אחרת, עמוקה יותר.
סיפורה של מראני מודפס בשני גופנים, כתוב בגוף ראשון ומחולק לפרקים קצרים. היא בונה קשב ובונה מתח. לעתים היא מפתחת דיאלוג עם דמות זו או אחרת. לעתים האוזן הקשובה היא החברה יערה שמזכירה לה: "טעויות בניווט הן חלק בלתי נפרד מכל מסע" (יערה גם מזהה שחסר בכתב היד משהו על הילדות וכך נוסף פרק המשתף את הקורא גם בקטעי ילדות). היא מתווכחת עם עצמה, משתפת במיילים בן שיח הנמצא רחוק. היא אפילו כותבת לרבי יוחנן ולריש לקיש, לשניהם יחד ולכל אחד לחוד, ובינתיים משהו מתרחש במסע שלה: "אני נמשכת למעלה, וזה חזק ממני, מרצונותי או מתוכניותי. נעה בתוך תנועה קדימה, ועם זאת, חדשה לגמרי".
באחד הקטעים המופלאים בספר מראני משתפת את הקורא במסע ל"סלע האדום". היא רכובה על פרדה לבנה המעפילה להר. הפרדה פותחת בדהרה מטורפת במעלה השביל הצר: "ממש לא בא לי למות עכשיו, לא מהפזיזות שלה וגם לא מהפחד שלי… בהבזק של רגע משהו בתוכי הסכים להיכנע. לוותר על המאמץ לבלום אותה. לשמוט, להתחיל להירגע. לנשום… לפתוח איכשהו את האגרופים הקמוצים. להתבונן מסביב ולהתמסר למה שקורה".
לא, היא אינה הופכת את יצירתה לספר עצות חדשות או שחוקות לקורא, אלא מספרת בכנות משכנעת ונוגעת על מסע אישי, ועושה זאת בדיוק מקסימלי. הקורא מגלה הזדהות ואמפתיה לחיפוש ולקילוף הקרעים. היא אפילו מחפשת את מהות שמה. מנסה להבין את הקשר בינה ובין רחל אמנו ורחל הסבתא הפרטית שלה.
במסע הזה המים נושמים והים נושם. על עטיפת הספר: צילום של ים ויד ארוכה מושטת למים. הפגישה הראשונה של רבי יוחנן וריש לקיש היתה במי הירדן. את הצמתים בחייה היא רואה כנהר: "הנה הנהר הגדול שבו זרמתי מתפצל כעת ליובליו, ואני נקראת להתקדם בו לאפיק מסוים, ובכך להתרחק מחלק מחברי בנתיבים השונים. נמשכת אל עבר גדה לא נודעת".
קשה לי לסיים את ההתרשמות האישית מ"לשמוט, סיפור אהבה" בלי לצטט את סיפורו של הנזיר שמראני מביאה (פעמיים!) לקורא: "נזיר שהיה בדרכו להרים הרחוקים עלה בשמחה על רכב שנסע באותו כיוון. לאחר יומיים של דהירה קדימה ודווקא לקראת ערב, בלב המדבר המחשיך, ביקש פתאום לעצור ולאפשר לו לרדת. 'אבל למה?' השתומם הנהג, 'אין כאן כלום מסביב! מה תעשה פה עכשיו לבדך?'
אני אשב פה בשקט ואחכה בסבלנות, עד שגם הנשמה תגיע'".
ומשהו בשביל הנשמה שלי: אני מדמיינת פגישה, רחל מראני ואני ב"חברותא" קוראות אגדה מן התלמוד או שירים של זלדה. אז קבענו פגישה מול הים?

*כדי להגיב אין צורך למלא כתובת אימייל או אתר אינטרנט בתיבת ההודעות, אך אשמח אם תרצו להוסיף את שמכם על מנת שתגובתכם לא תופיע כ'אנונימי'.