פרקים 5,6,7

"כעת אני כבר בוחרת להישיר מבט ולא להתעלם מהפרט המביך הזה בחיי: הנה, בן אדם המחשיב עצמו כבעל מודעות גבוהה, העוסק גם במתן אימון והדרכה לאחרים, יכול להתהלך כך בעולם, חירש לחלוטין למה שהגוף שלו עצמו צועק אליו".

"יותר מכפי יכולתי לשאתו" – כך נקרא הפרק החמישי הפותח את המקבץ הנוכחי.

אשמח, כרגיל, לשמוע את דעתכם. תודה!

פרק 5: יותר מכדי כוחי לשאתו
בחייך, אלה אמנים! מי בכלל יכול לשרוד עם קבוצה תובענית כזאת לאורך זמן?
כך קורצים אלי רבים בהשתתפות מבינה.

פרק 6: פתח לנו שער
"נו, איך את נהנית מהחופש שלך?"
כמה שנאתי את השאלה הזאת. מהחודש השני של שנת השמיטה לא היתה שאלה שהביכה אותי יותר.

פרק 7: לא, עדיין לא
לא, עדיין לא.
תודה. אני ככה, לא משהו, זו האמת, אבל עדיין לא.
בסך הכול זקוקה כעת לעיניים טובות, שיסכימו להקשיב בשקט ובסבלנות.
להביט בבהיר ובעמום, בגלוי ובנסתר.

 

*כדי להגיב אין צורך למלא כתובת אי מייל או אתר אינטרנט בתיבת ההודעות, אך אשמח אם תרצו להוסיף את שמכם על מנת שתגובתכם לא תופיע כ'אנונימי'.

פוסט זה פורסם בקטגוריה פרקי הספר. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על פרקים 5,6,7

  1. נדב הגיב:

    אמיץ ומרגש, קסום. מסקרן להמשך… תודה.

    אהבתי

  2. סיגל קרומר הגיב:

    הגדרה קסומה ומרגשת לחיפוש אחר אותו 'שבט נפשי'
    ממשיכה לפקוח עיניים ואוזניים ובעיקר את הלב ולאפשר לו לשבט הזה להיאסף אל מסביב למדורה.
    ואולי למצוא אותו כבר אסוף ולהצטרף אליו…
    מי יודע…

    אהבתי

  3. רחל מראני הגיב:

    תודה רבה על כל התגובות הנהדרות!
    כפי שדייק אורי מדובר בעצם ב"מסע סימני שאלה" – וכל תגובה מוסיפה זוית מבט נוספת, אפשרית ומעשירה.
    למיכל – גם אני מרגישה שענווה היא נקודת התחלה חשובה מול הלא ידוע, ויכולה להיות פתח לצמיחה חדשה. זהו נושא שעוד יחזור לא מעט בהמשך. תודה!
    דוד – עיניים טובות זה המון. ואגב, לא כל מה שמבקשת הדמות בסיפור, בעיקר בתחילת הדרך, זהה לבקשות שלי כיום… למעשה, הספר מתעד תהליך של השתנות/גדילה.
    אוריאל – בסיפור על הגרזן שמעתי תמיד הזמנה לשמוט הרגלים אוטומטים- גם כדי להתייעל, ובעיקר אהבתי את היכולת לוותר על הצורך הנפשי להיות תמיד "עסוקים". הזווית שלך מעוררת מחשבה חדשה.
    אילת – שאלה מצוינת ופתוחה…
    תמה – תודה לך. מה שם סיפורו של עגנון? כעת נזכרתי שפעם קראתי אצלו קטע על חכם זקן, פלאי, שעל פי יופיו המיוחד מזהים אותו כרבי יוחנן. אנסה למצוא את הציטוט.
    לאנונימית – ברוכה הבאה 🙂

    אהבתי

  4. תמה שוחט הגיב:

    רחל שלום,
    הסיפור על רבי יוחנן וריש לקיש מזכיר לי את סיפורו של עגנון על 2 תלמידי חכמים שהיו
    בעירנו.
    הסיפור מציע הביט שונה או רחב יותר ממה שאת מעלה על הכתב או ממה שאת משחררת בפרק הזה.
    אני קוראת בשקיקה על המסע שעברת וכבר לא יכולה לחכות לפרקים הבאים
    תודה

    Liked by 1 person

  5. אילת אסקוזידו הגיב:

    איך זוכרים את הנחשול הכחול-ירוק הזה (שעלול להופיע במלוא זוהרו בכל רגע), כדי לשמור על איזון וקנה מידה אבל בלי שישתק?

    Liked by 1 person

  6. אנונימי הגיב:

    רחל, אנחנו לא מכירות, אבל רציתי לומר לך שאת כותבת על השנה האחרונה שלי. תודה.
    סליחה שלא מזדהה, אולי בהמשך….

    Liked by 1 person

  7. אוריאל בן עמי הגיב:

    רחל
    ,"קבוצת אנשים מטיילת ביער ונתקלת באדם העובד במרץ רב בכריתת
    עצים, גודע בגרזן כבד בול עץ עבה. הם עומדים סביבו בשקט, משתאים מן
    החריצות הגדולה. ואז מישהו בודק אם אפשר לשאול שאלה. "בוודאי", עונה
    האיש תוך שהוא ממשיך ומניף את גרזנו שוב ושוב על הגזע. "למה בעצם
    שלא תקפוץ רגע לעיר הסמוכה ותקנה גרזן חדש, יעיל יותר? כך תוכל
    בקלות לשפר תוצאות וגם לחסוך זמן!" "אתה לגמרי צודק", עונה האיש בלי
    להפסיק לרגע. "אתה צודק לגמרי. הבעיה היא שאין לי דקה פנויה עכשיו
    לעצור וללכת העירה'".

    הפעם תפסה אותי דווקא הפיסקה הזו..ההבנה שצריף להניף גרזן על מפעל החיים, כדי לברוא את היער שלך מחדש.
    ולברוא יער מחדש הוא כמעט "מעשה אנטי גרביטציוני", כפי ששמעתי פעם מחבר בהרצאה. לשמוט מפעל חיים הוא כמו להניף גרזן על עצמך. מאידך , גם למפעל חיים מתפקד כהלכה, יש חיישן, שאומר שצריך להמשיך הלאה. שהיה ונגמר. או היה וצריך להיפסק, כי כבר איננו נכון לאנרגיה הנחוצה לו, או לאנרגיה שיש בך להמשיך להפעילו באותה עוצמה.
    ואז נדרשת אותה אנרגיה ממש..כדי לבוראו מחדש.
    אוריאל

    אהבתי

  8. דוד טלמור הגיב:

    אם הצגת את הקוראים המועדפים עלייך כמי שאינם מחפשים את ההרמוניה, כמי שששים אלי ויכוח וערעור, במובנם הטוב, חוששני שאיני נמנה עליהם. לפחות בשלב הנוכחי אני הוא אותן עיניים טובות המסכימות להקשיב בשקט ובסובלנות…בברכת חג חירות אמיתית, רחל היקרה. ממני, דוד טלמור

    אהבתי

  9. מיכל יוצר הגיב:

    אהבתי בפרק 7 את הסיפור על הגל. מצד אחד התחושה הזו שאין כמונו, כבר שבוע שוחים בים, שולטים בגופנו ובטבע במן תחושת ביטחון ועוצמה. ובא גל אחד , ענק , בממדים לא מוכרים והורס הכול , ובאותו רגע ממש בונה סוג חדש של ענווה ושפלות רוח מול הלא נודע . אם יש בנו בכוח להכיר ברגשות הללו ולשתף אחרים בהם – אולי זו תחילתה של צמיחה חדשה.

    אהבתי

  10. אורי פלג הגיב:

    הצלחת לצרף אותי למסע סימני השאלה.
    מן הסתם, לכל אחד שאלותיו הוא, אשר באופק הרחוק מתמזגות לשאלה קיומית אחת.
    אורי.

    Liked by 1 person

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s