"וכל אותה עת לא הפסקתי להתפעל מן היכולת החדשה שלך…
החמלה המרפאה הזאת, הנכונות לחכות בסבלנות עד שאהיה מוכנה. נוכח שם, כלומר כאן, מעניק לי מתנה נדירה, כמו תיקון על ימים עברו…
כן, סבלנות היא סוג של אהבה".
פרק 37: בסבלנות
פרק 38: האור הגנוז
פרק 39: בין חמה לצל
פרק 40: תגידי מייד אם אני מפריע
פרק 41: ברוך הבא.
פרק 42: סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ
*כדי להגיב אין צורך למלא כתובת אימייל או אתר אינטרנט בתיבת ההודעות, אך אשמח אם תרצו להוסיף את שמכם על מנת שתגובתכם לא תופיע כ'אנונימי'
 | עמיר לאופר על ספר חדש לשנה טובה ונדיבה!… |
| ירון דקל על ספר חדש לשנה טובה ונדיבה!… |
| עמיר לאופר על ספר חדש לשנה טובה ונדיבה!… |
| אורית שמר על ספר חדש לשנה טובה ונדיבה!… |
 | Tal Sabag על ספר חדש לשנה טובה ונדיבה!… |
| אורית ורוני על המשכים והתחלות חדשות |
 | yonirut על המשכים והתחלות חדשות |
| עדנה בארי על המשכים והתחלות חדשות |
| עמיר נחושתן על המשכים והתחלות חדשות |
| יהודה ורונית על המשכים והתחלות חדשות |
| יעל על המשכים והתחלות חדשות |
| אורית רז על "מצוינות מחוץ למירוץ… |
| יעל מירון על "מצוינות מחוץ למירוץ… |
| Amir על "מצוינות מחוץ למירוץ… |
| יהודה ורונית על "מצוינות מחוץ למירוץ… |
"הנשמה אומרת: הביטי נא, ריבוא ניצוצות של טורקיז מסביב. "
משהו נשמע לי פה מוכר והלכתי לבדוק. כך מצאתי בפרק 7. האם קשור?
"קצת כמו בחלום ההוא שחזר אלי מדי פעם בשנה האחרונה, סיפרתי לך? עומדת בחדר, חובקת בשתי ידי כד גדול, שמנמן, עשוי מזכוכית כחולה כהה. ופתאום הוא נעשה כבד כל כך וחלקלק, ומתחיל לחמוק לי מבין הידיים… נשמט ממני לאט לאט למטה, בתנועה איטית, עד שפוגש ברצפה בבום אדיר! מתנפץ לריבואות רסיסים קטנים, מניפה של זהרורי טורקיז מסביב. ואני מביטה בהם נפעמת, ורק שואלת נו, ועכשיו סוף סוף כבר ראיתם, כבר שמעתם"?
אורי
אהבתיLiked by 1 person
תודה רבה לכולכם – המגיבים בבלוג או בפרטי – על ההארות היפות.
כן, אני מניחה שיש בדמות הזאת כל מה שאתם מציעים וגם עוד דברים נוספים. אני לא באמת יודעת טוב יותר מכם…
ובכלל, "הדרשן דורש את עצמו", כידוע, וזה מה שבאמת חשוב עבורכם כעת, לדעתי.
אריאלה יקרה, תודה לך על הליווי החכם והסבלני מן ההתחלה.
עמית, זו מנטרה נהדרת, שווה לך!
עודד, נעים מאוד להכיר. לכבוד הוא לי….
וטל יקרה, תודה. והנה חלף עבר לו השבוע 🙂
אהבתיאהבתי
ומה אומר על הקשר הזה ריש לקיש???
אני מאוכזב… רציתי שזה יהיה הוא. 🙂
אהבתיLiked by 1 person
רחל, תודה על השיר היפה של אווה קילפי, לא הכרתי.
איננו מכירים, כבר הרבה זמן שאני מתכנן לכתוב לך ולהודות על האומץ שלך להיחשף בפני מחדש מדי שבוע. את נותנת לי הרבה כוח ועידוד בימים האלה.
במילות השיר:
"את מטלטלת את כול קיומי.
ברוכה הבאה."
אהבתיLiked by 1 person
רחלי, הפרקים האלה פשוט יפהפיים. מאד אהבתי.
לגבי הזולת שבספרך, האם אפשר לקרוא לו כך? מבחינתי יכול היה להיות אדם ספציפי, מורה דרך, מעין מנטור, מאהב, סתם חבר שדעתו מאד משפיעה עליך, אבל גם דמות וירטואלית או אפילו רעיון.
וכמובן המוזה שלך לכתוב, לצאת לדרך, ללכת "בנתיבות הרוח".
ועכשיו, משנגלה לפני, אני אומר: בוודאי, כאילו ידעתי כל הזמן.
אהבתיLiked by 1 person
ממשיך להתפתח בתנופה. הפרק האחרון, לדעתי, מצוין. הכל הולך ומתרחב, הולך ומעמיק בעת ובעונה אחת.
גם השילוב של סוגות שונות מרתק (גמרא, מכתב אישי, סיפור על ציר הזמן).
בסוף גם אני אשתכנע במנטרה שלך ששמיטה היא סיפור אהבה 🙂
אהבתיLiked by 1 person
"כן, סבלנות היא סוג של אהבה."
כך אני מרגישה לאורך הליווי שלי את המסע שלך.
היטבת לדייק את התחושה שלי.
לאורך הדרך הגבתי לך על "סוד השבילים המתפצלים" ועל הסבלנות שאני לומדת בהליכה בהם.
סבלנות שמלווה בסקרנות ובהערכה לנחישות ,לדבקות ולהתמסרות שלך לחקירה את הדרכים/שבילים.
באהבה
אריאלה
אהבתיLiked by 1 person
ושוב שלום למחתרת השומטים.
איזו התרגשות. הפעם אני כולי בעומק המסתורין והנסתר… נתבך עמוק ומשמעותי בשמיטה איכותית 🙂 ושוב זה נותן לי בוקס בבטן ואני קצת מתאמצת לנשום… כמה שזה מדוייק… חייבים לחכות עוד שבוע להמשך??
תודה רחל…
אהבתיLiked by 1 person
חיכיתי לפרקים האלה… כמו שזירת פנינים. בשבילי הוא פשוט ההשראה שלך.
אהבתיLiked by 1 person
"שב ומזכיר לי ממדים נשכחים"….
כשהגעתי למשפט הזה הייתי בוכה
קובי אליאסף
אהבתיLiked by 1 person