אנשים יקרים,
אני שמחה ונרגשת לשתף אתכם בספר שכתבתי בארבע השנים האחרונות.
אתם מוזמנים להתחיל לקרוא בו כאן, בהמשכים, כמה פרקים חדשים מדי שבוע.
על מה הספר? למי הוא מיועד?
מסתבר שאלו שאלות קצת מורכבות…
עד כה קראו את כתב היד קרוב ל40 איש, והם ענו לי בתשובות מגוונות ומרתקות.
לדבריהם, הספר הזה מיועד לכם אם אתם מזדהים עם אחת או יותר מהתחושות האלה:
- אתם מתעייפים מדי פעם מן הריצה המטורפת אחרי הצלחות וקריירה, ויודעים שהלב רוצה משהו אחר.
- אתם נאחזים/אחוזים בדברים שגורמים לכם סבל – אבל לא מצליחים להרפות. הרגלים, פחדים, תפקידים כפויים, רכוש, צורך בשליטה, או אולי קשרים לא נכונים עם אנשים. קשרים שכבר הפכו לתלות, והפכו אתכם לעבדים שלהם.
- אתם שוכחים להקשיב לגוף, גם כשהוא שולח סימני מצוקה.
- אתם אוהבים ללמוד מתבונתם העתיקה של חכמי היהדות והבודהיזם, משוררים ופילוסופים בני תרבויות שונות.
- אתם חוששים להראות פגיעים.
- אתם אוהבים את הים…
מיכאל הנדלזלץ מתאר את הספר כך:
"באמצע דרך חייה מצאה עצמה רחל מראני כשחץ מטאפורי נעוץ בחזה נפשה, מכאיב לגופה ועוצר את שטף תנועתה.
באומץ מעורר השראה היא שולפת את החץ מנדן נשמתה, ומתחקה אל המיתר המתוח ששיגר אותו אי-אז אי-פעם, אל קשת רחבה וצבעונית של תורות, דעות, סיפורים וחוויות של אנשים ונשים שחיו, כאבו וריפאו את עצמם לפניה.
בדרך אל עצמה היא מובילה את הקוראים אל עצמם. בזרם מלים מסוקרן, עם אוזן קשבת ומרחב הקשרים פתוח ומוכן להכיל סתירות. היא לומדת להרפות, להודות בפגיעותה, להשתהות, ורק אז להמשיך מתוך הבנה שלא תמיד יש 'נכון' ו'לא נכון'. להקשיב למה שמהדהד בתדר הנפשי המדויק באותו זמן. ואם זה יותר מדבר אחד, ויש סתירה ביניהם – לא כל דבר דורש הכרעה חד משמעית.
המסע שלה מרחיב דעת, גוף ונפש. הוא סייע לי לצאת ולחזור לדרכי שלי. היא איננה מצביעה על הדרך הנכונה. היא מספרת על הדרך שלה, משרטטת צמתים ושלטי דרכים שאותם מוזמנים הקוראים לעבור בעצמם. אבל תחילה עליהם לעצור; לקרוא; לתת למחשבות ולרגשות להיות, לא להיבהל מעצמם. לשמוט את המקובל, לתהות על המשמעות, לחיות".
אני מזמינה אתכם לבדוק אם המסע הזה מתאים גם לכם.
איך מתקדמים? זה הרעיון:
בסוף הפוסט תוכלו לקרוא את שני הפרקים הראשונים.
ואחר כך, אם תרצו, להירשם בצד שמאל לקבלת מייל שבועי עם פרקים חדשים.
וגם לעניין חברים נוספים. תודה. (הלינק לבלוג הוא rachelmarani.com)
אשמח מאד לשמוע מכם: הערות/תגובות/עידודים.
אז מה דעתכם?
*******
פרק 1: החץ
פרק 2: הפצירה בי לכתוב
"לזה לא חיכיתי בכלל. דם?
מילא, שיכאב קצת… טוב, שיכאב הרבה. אבל דם?
כלומר, הגיוני שיכאב כשחץ גדול כל כך נשלף ממני, ואפשר אפילו לצפות למעט דם, אבל לא בכמויות כאלה. בהתחלה היו רק כמה טיפות, ועכשיו אלה כבר קילוחים של ממש, כהים וסמיכים. פורצים מתוך הפצע הפתוח, נוזלים לי במורד הבטן, ממלאים את שקע הטבור."
*כדי להגיב אין צורך למלא כתובת אי מייל או אתר אינטרנט בתיבת ההודעות, אך אשמח אם תרצו להוסיף את שמכם על מנת שתגובתכם לא תופיע כ'אנונימי'.
ברוכים הבאים לבלוג ולספר של רחל מראני 